מר בראשי

הדירה של מר בראשי נותרה ריקה למעלה משנה מאז שנפטר.

מידי פעם עולה בי מחשבה, להתקשר לבת שלו. לספר לה שבאופן משונה אני מתגעגעת אליו, אל האיש המבוגר שגבו בצורת ריש, לבוש תמיד חליפת פשתן כהה וחיוך בעיניים. לספר לה על איך שכשהייתי חולפת על פניו בצעדי סטודנטית נמרצת, הזמן היה הופך פתאום למשיכת מכחול איטית שצובעת את העצים בירוק עז יותר, את הצוף לכתום יותר ואת צפירות המכוניות- לפסקול עדין ולא מזיק לאוזן הרגישה, רגישה מידי שלי. תוהה אם בסדר יהיה לספר לה על געגועיי לחיוך הצלול שחייך לי כשישבתי ליד מיטתו באותו הלילה.

מר בראשי גר בדירה שממול לחלון בחדר שלי, מאחוריי דלת עץ כבדה ותריסי חלודה תכולים. מעולם לא ראיתי אותו משקה את העציצים שבמרפסת הצופה אל רחוב המדרגות ומשכן הכנסת, אך הם חיו בירוק-עד והפריחה חזרה אליהם בכל אביב.  עץ הרימונים שבחצר שלו סוכך על חלוני ובכל קיץ ספרתי כמה רימונים פרחו לו השנה.

כשהיה מהלך ברחוב בצלאל, משייט אל בית הכנסת ובחזרה, היה הולך כפוף, שקט ויציב. נאחז ביד אחת במעקה, ובשניה אוחז בספר תורה, לקודקודו כיפה אפורה סרוגה בצפיפות.

אם במקרה הייתי בבית באותן השעות בהן חזר לדירתו, הייתי שומעת צרור מפתחות כבד, אחר כך תנועה נרעדת של בחירת המפתח, הכנסתו אל חור המנעול, סיבוב איטי ומדויק, ופתיחה של דלת. במציצנות אסורה של גנבת סיפורים הייתי קמה אל החלון, מודה על עץ הרימונים שבינינו ומציצה בו…אז היה נעלם באיטיות, כמו ענק הנכנס אל מאורתו וסוגר אחריו בנימוס את השער החוצץ.

גרתי אז עם שני שותפים בדירה קטנטנה עם תקרות גבוהות. ככלל, היה ברור מאוד בדירת הסטודנטים שלנו שהלבבות פתוחים כשהדלתות לחדרים פתוחות, וכשהדלתות סגורות אז הלבבות מבקשים את השקט. לילה אחד ובאופן חריג למדי, רגעים אחרי שכיביתי סיגריה, מחשב ואת האור, דפק אחד השותפים בדלתי. "תקשיבי רגע" ביקש בהתנצלות וניגש לפתוח את החלון ולהציץ מבעד לרימונים. את השקט פילחו קריאותיו של מר בראשי.

את השעות הבאות בילנו בהתדפקות על דלת העץ הכבדה, על תריסי החלודה התכולים, מתכווצים עם כל קריאה שלו, מבקשים להבין לשלומו, מבקשים בחוצפתנו להכנס למאורתו של הענק שגבו בצורת ריש. לראשונה ראיתי את הגזע של עץ הרימונים, שכן אפשר היה לראות אותו רק מחצרו של מר בראשי.

עם הזריחה, הגיעה בתו בהתנצלות ובבהלה. בידה מפתח, ולראשונה מאז היגרתי לירושלים עברתי את סף דלת העץ הכבדה. מאחוריה, לא מאורה כלל. אם כי בית נקי וצנוע, דחוס ספרים וריח שנדמה לי כמו ריחה של ירושלים שהתקיימה לפני שהגעתי בחוצפתי להפוך אותה לשלי.

כשקריאותיו של מר בראשי נרגעו ובתו שקטה מן הסערה, דיברנו סוף סוף מר בראשי ואני. כיפתו הסרוגה מונחת על שידה ליד מיטת היחיד שלו, והוא מספר לי שהחיים יפים גם בזקנה, ויש אור וחיים של תורה ושל רגש. צלול ושמח כמו ילד, קורן כמו נער מאוהב, מבויש על כך שהעיר אותנו כי לא הצליח לקום מהמיטה. מר בראשי הסכים שנהיה חברים ושאבוא לבקר אותו יותר. נפרדנו אחרי שהשמש זרחה. "עד לפני כחודש" סיפרה לי בתו כשיצאנו מהיכלו- "הוא חי כך שנים רבות בעצמאות" ובאצילות מהולה בעצב הגישה לי מפתח לדלת העץ הכבדה "על כל מקרה שלא יהיה".

למחרת היו היום והלילה שקטים כהרגלם. אך בבוקר שבא לאחריהם השעון המעורר לא הספיק לצלצל, וציקצוק מכשיר הקשר של השוטר מתחת לעץ הרימונים, הודיע לי בקולו המתכתי והפוסק שמר בראשי ואני לא נוכל להמשיך עוד להיות חברים. באותו הערב כבר הייתה תלויה על דלת העץ מודעה בשחור ולבן ובה פרטי השבעה. לפעמים אני חושבת להתקשר לבתו, לספר לה כמה רימונים פרחו לו השנה, ולשאול אותה אם זה בסדר ששמרתי את המפתח, "על כל מקרה שלא יהיה".

פורסם לראשונה במהדורת יום ירושלים במגזין "מוצ"ש, מקור ראשון, 21.5.20