ללא כותרת

איש אחד בקפה הקשיב לי לפני כמה ימים, ביקש להתערב בשיחה והציע לי לחזור להקשבה עצמית. אמר שהוא אמנם לא מדען או איש מקצוע עם הוכחות, אבל הוא למד שזה פותר את רוב הבעיות.

זר אחר שפגשתי מחוץ למסיבה סיפר לי על הקשר שמצא אצלו בין נשימה לחרדות, והדופק שלי נרגע אט אט אל תוך השיחה. חזרה המודעות. באה רגיעה.

חברה של חברה סיפרה לי כמעט במקרה, על גג בעיר שהיא תל אביב, שכשהיא מרגישה חשופה, כל צליל מטריד אותה. כשהיא לא נינוחה, החושים שלה מתחדדים עד כדי כך- שלשבת בתאטרון זה איום על כל המערכות אצלה בגוף.

עוד זר, שפגשתי כמעט במקרה ביום שהיה בו עצב, סיפר לי שהוא מתעסק במוזיקה, עבודה ובנפש שלו. בתמורה חשפתי בפניו שאני כותבת, עושה חזרות, אבל בעיקר מתגעגעת רוב היום.

ועוד אדם, שחלק איתי שעות על סט צילום, סיפר בין קאט לאקשן, שאהבה וכאב הולכים אצלו ביחד כבר חמישה עשורים של ניסיון חיים. 'אנחנו' הוא שילב כוחות, 'אנשים מרגישים- את היופי, את הכאב, ואת הגעגוע'. הקראתי לו שיר של חדוה הרכבי, והוא הכין לי קפה בהפסקה.

מצאתי את עצמי בכולם. ולרגעים בהם נפגשנו- פיניתי להם מקום בי.

מיס קורונה היקרה, אם וכאשר תלכי, רק תשאירי את הדלת פתוחה אל תוך הלבבות בסדר? כי משהו אחד עשית נכון, וזה לעשות מקום של ביחד לכל הלבדים שמסתובבים ברחובות.