גאות ושפל

לפני שנה קניתי כרטיס טיסה לאיטליה. שבוע לבד.

יום לפני הנסיעה מצאתי וכתבתי במחברת את כל הסיבות שבעולם להשאר בירושלים. עד חצות בכלל לא ידעתי איך ומתי אגיע לשדה התעופה. הייתי מבולבלת וכל הפחדים באו לרקוד איתי, ארגנו אצלי בראש מופע גדול ומושקע של כל מה שיכול להשתבש, התעלמו לחלוטין מהעובדות, שכן טיסות, לבד, ויציאה למסע הם דברים שהאשה הקטנה הזו כבר עשתה בעברה.

זה לא שכנע אותם, הם עדיין החליפו תלבושות, קולות, לדעתי אפילו אילתרו ביחד שיר קטן בהשראת 'בוק אוף מורמונס' והיו נחושים לנצח אותי, להשאיר אותי לאחוז בכסא. להיות בשליטה ולא להתמסר לאי הידיעה.

אז היה לי אהוב שאמר לי 'סעי'. ביחד איתי פרם לי את הקשרים. תטיילי, תכירי אנשים, תהיי קצת איתך. ואם את מפחדת, אז בכלל חשוב שתטוסי.

בכל פעם שאומרים לידי 'סגר' אני שוב בחצות הלילה של לפני אותה טיסה. אז מה אם יודעת שבאיטליה היה מדהים וחזרתי מאושרת וצלולה יותר + שני קילו גבינות. אז מה אם בסגרים הקודמים מצאתי את החברים הכי טובים שלי ועדכנתי עם עצמי גרסאות. אז מה אם אין אכיפה, אם לא באמת, כי זה לטובה [ ואם עוד פעם מישהו יגיד לי שזה שאני שחקנית אומר שאני יכולה לשקר לשוטרים ואין בעיה- זה ריב ולא הבנתם כלום עליי ועל תאטרון ועל מציאות ועל חשיבות חופש התנועה ]

חוסר ודאות= חוסר שליטה= צלחת פטרי משגשגת לאנשים עם חששות וצורך עז בידיעה.

לא מזמן מישהו אמר לי שהוא לא מאמין בשינויים ובתוך הלב שלי צחקתי ממש מעצב. הירח מזיז את כל האוקיינוסים והימים ארבע פעמים ביום, באופן קבוע, אלפי שנים. האם בכל פעם גרגירי החול חוזרים לאותו המקום? כל השקיעות היו יפות במצפה רמון, זה לא קצת עצוב לטעון שהן זהות?

צילום: יעל מוסקוביץ' הפעם אני אומרת יאללה בסדר, תהיה מה שתהיה, הפעם אני אתמסר אלייך, לא יודעת כלום אני. תביא הפתעות, בסוף אני כן קצת ברת מזל, כי יש לי את האפשרות לעשות בחירות ונשימות ונשיפות