חזרתי עם תשובה.

לפני כמה שנים כתבתי את זה הבלוג. מטופש כזה וחמוד (במחילה). עניינו היה גזרי נייר צבעוניים, שיטוטים ביקום, ודברים שאפשר לעשות עם גזרי נייר בשיטוטים ביקום. שוב דבר שהסעיר את עולמם של הנוגעים בדבר.

כמה חודשים אחרי שהתחלתי לכתוב בו עברתי לגור בניו יורק, והוא קיבל איזה תפנית קלה בעלילה. פירסמתי קצת סיפורים, מחשבות, וגם על אנשים שקל לי יותר לדמיין מאשר לראות ברחוב. היה לי נעים לפרסם כאן, בעיקר כי ידעתי שכמעט ואף אחד לא קורא, ובעיקר בעיקר כי גרתי בעיר שבה מעולם לא נתקלתי ברחוב במישהו שאני מכירה, אז לא הייתי צריכה להתמודד עם מבטים בעיניים לאנשים שקראו חלקים ממני.

לא הרבה אחרי שחזרתי ירושלימה, אי שם בשיעור כתיבה לילי בשלהי שנה א' בלימודים (כשעוד חשבתי שזה הגיוני ושכולם נמצאים בלימודים ב23:00), אדם שאני מעריכה מאד אמר שהוא לא מבין אותם. את אנשי הבלוגים. למה אנשים כותבים חלקים מעצמם ברשת? הסמקתי בטירוף. בניגוד לנטייה היחסית טבעית שלי לעצור את העגלה ולהגיד 'הלו שלום אדוני בוא נרחיב בעניין' - נעלמתי מהשיח. חזרתי הביתה והרגשתי בושה שלא הצלחתי לפצח, קפיצה לסוף: נשרפתי מבפנים בעיקר כי לא זכרתי למה מלכתחילה עשיתי את זה. את כל השיתוף הזה. באותו לילה הורדתי את הבלוג וגם די הפסקתי לחלוק טקסטים שלי עם אחרים.

הרבה דברים טובים קורים כשמנסים ללמוד אמנות- אתה נמתח לכל הכיוונים, בכל הצורות, ועל כל ספקטרום הרגשות- רק כדי להבין בסופו של עניין- שאתה לא אמן. ואת לא יוצרת. את מקסימום בעלת מקצוע. הרבה דברים טובים קורים כשמנסים להתעסק באמנות, אבל איתם, מגיעים גם דברים פחות מעודדים. למשל: החבר הזה שאף אחד לא אוהב, אבל לא נעים להגיד לו לא לבוא- מר שיפוטיות.

מר שיפוטיות ואני חברים. אם לא היינו חברים, לא הייתי מורחת את הפתיח עד כדי כך, לא היייתי מנסה להסוות פלצות אימים בקרביים שלי כרגע ולסנן קוראים מבעוד מועד. לתת את כל הסיבות להפסיק לקרוא. אבל מר שיפוטיות הוא חבר שלי. אמנם חבר רע, אבל גם את החברים הרעים שלנו אנחנו אוהבים. פשוט לוקח לנו יותר זמן למצוא את התקשורת הבריאה איתם.

אחרי שסיימתי ללמוד ואני ומר שיפוטיות נשארנו חברים קרובים יחסית די הרבה זמן. מילאתי אין סוף מחברות בשנים האחרונות, אבל הקשבתי למר שיפוטיות ולא פתחתי אותן כמעט בכלל.

מאז גם -למשנתו של חבר- הספקתי להתחתן ולהתגרש ולהחליף הרבה חלקים מהעור שלי בעור אחר. גם לעשות טיפה תאטרון הספקתי (סיפור אחר אחר לגמרי), וגם על זה כתבתי אבל מר שיפוטיות קרץ לי עם סיגריה בפה ושאל בקול נמוך- "למה את צריכה את זה?".

מאז הספיקה לפרוץ מגפה שגרמה לכולנו להיות בבית, הרבה יותר עם הלבד, הרבה יותר בתוך המחשבות. הרבה יותר עם עצמנו רחמנא ליצלן, זה הפחד הכי גדול. אני נניח ממש מתגעגעת לחיבוקים. יותר מהכל.

בתוך הכאוס ומערכת בריאות קורסת, געגוע, ותחושת אחריות בלתי נסבלת למשפחה שלי, היעדר התאטרון, הטבע, התקשורת עם העולם- בתוך כל זה- גיליתי שגם קצת ניתקתי במקרה קשר עם מר שיפוטיות חברי הרע. ולא דחוף לי לחדש אותו. ופתאום לא דחוף לי כלום.

אפילו להרגיש אשמה על זה שכלום לא דחוף לי- לא דחוף לי. לא דחוף לי ליצור. לא דחוף לי לבנות קריירה. לא דחוף לי להבין מה זה אמנות והאם אי פעם נהיה בקשר, לא דחוף לי שום דבר שדחפתי כמו שופל מתחיל כמה וכמה שנים טובות.

לא לגמרי נעים לי לכתוב את זה, כי רגישות לעולם וגו'- אבל נראה לי שמצאתי כמה מפתחות בתוך האבדון שאני לא ממהרת להשליך בבוא הימצא החיסון למחלה.. הטירוף הסמי אפוקליפטי הביא איתו למשל את התשובה לשאלה שלא ידעתי לענות עליה באותו שיעור כתיבה לילי לפני שלוש שנים:

אני אוהבת להרגיש בחיים כל עוד אני בחיים. אני אוהבת לדייק ולחגוג כמו ילדה דבילית את האושר שבלהכין כרטיס ברכה מנייר בדיוק כמו שאני אוהבת לדייק שברון לב. זה מרגיש לי כמו העניין עצמו- חיים. וחיים זה דבר שנעים לי לעשות ביחד. מפגשים עם זרים מחדדים אותי. גם אם וירטואלים. גם אם חד צדדיים.

אז מצאתי את הבלוג הזה לפני כמה לילות, וישבתי כל השבת לעבור על פוסטים שהעלתי בו פעם. צחקתי ממש.

בלי שיפוטיות (כי אסור חברים) ובלי פחד ממבטים (כי אנחנו לא נתראה בקרוב) ובעיקר כי לא היה לי דחוף שזה יהיה טוב.

אז הוא כאן. שוב באויר. אפילו לא מחקתי הגיגים ישנים וילדיים על כאב ועל בדידות, על אהבה ועל סופים ואפילו נשארה פינה חמה לסטייה הבלתי פתירה שלי לקיפולי נייר. לא עשיתי הגהה, לא ערכתי מחדש.

אני לא מבטיחה שטוב כאן, או שהטקסטים האלה שייכים להווה שלי, אבל יש משהו חגיגי בזה שהמבוכה לעת עתה הלכה ממני.

כשהעלתי את הפוסט הזה בפייסבוק, ניסיתי להתחכם ועשיתי כל מה שמנהלת תוכן יודעת שלא עושים כשרוצים לקדם פוסט בפייסבוק- העלתי אותו בין חצות ל1:00 בלילה במוצש (אין טרפיק אני אומרת לך!!!) שמתי קישור ליוטיוב (טעות של מתחילים) וציינתי שהפוסט ארוך ארוך כאורך הגלות (אין סיכוי אני קורה הכל). חלקים בי עדיין חיים את הרומן האסור בין הסתררות לבין הרצון בחשיפה, הפעם זה גרר הריון לא מתוכנן והתוצאה מובאת כאן. פרושה על פני ב4300 מילה.

אז אני כאן שוב, עד להודעה חדשה חוגגת עוד הסרת מנגנון אחד מהשלדה המשרויינת. אורי