בצורה

מהרגע הראשון ידעתי כמה קל לו עם נשים. גברים כמוהו לא מתאמצים בשביל בחורות, נשים כמוני לא מתרגשות משכמותו.

השומרים המופקדים על חומותיי - היו קשוחים כהרגלם. חסינים למראהו עומד רטוב בפתח הדירה הקטנה שלי ברחוב בצלאל בתחילת הסתיו, עומד ומתחנן לרמז, קריצה של חום שתצית בו אוגוסט בלב דצמבר. הוא איש מהסוג העקשן.

בניגוד לכל התחזיות על שנת בצורת ושנה יבשה למידי- הוא פרץ את דרכו אל חיי כמו גשם שלא מתייאש גם בתחילת חודש מאי. הוא ניגש להוט להמיס, לנתץ ולפרק את חומות הברזל שסביבי, מגייס את הכוכבים, את החולשה שלי לאוכל, את המוזיקה ואת כל האמצעים שברשותו. לא מנסה להסתיר את השמחה, הריגוש והכשכוש בזנב מלהיות לצידי ולו לרגע אחד.

כשהוא היה הולך ממני בבוקר, ומותיר אחריו עננה של חום בצורה שהתאימה בדיוק לגוף שלי ורק שלי, היו השומרים הופכים בן רגע לילדות נרגשות שמדלגות אל המחברת לתאר בפניה סומק לחיים ודגדוגים בכל מקום.

בכל פעם שעבר את סף הדלת ועשה את דרכו אליי, הוא חדר שכבה נוספת בשריון מפורזל מציניות וקור. כל פעם בתגובה, נבהלתי וברחתי קצת, ברחתי וחזרתי, ממוגנטת לאיש שאף פעם לא הצלחתי להודות שאני שלו. עוד שבוע ועוד גשם ואני מתעקשת שהשנה היא שנת בצורת, ושום אהבה לא תפרח לי מבין הסדקים שבעור.

חודשים של קרב עקוב מדם פחדים ורגש- והצלחתי סוף סוף להעיר את אחד מהשומרים שלי. בשלב הזה-נראה יותר כמלכת דראג בביריות מצולבות מאשר לוחם צלוק ומצלק. אך בשאריות זכרון של הלוחם שהיה בו פעם- הוא הצליח להניף חרב ולהבריח ממני איש עקשן מאוד. עם הבריחה שלו ממני, ננעלו השערים סוף סוף, אך הפעם הם היו שלו.

בואכה האביב על עיר שלם המבוצרת- על חומותיי המנופצות שלי לא נותר כבר אף שומר, רק ילדה חיוורת בכותונת לילה, קוראת לו לחזור.

.

לפעמים אני מנחמת את עצמי במחשבה שזה טוב שהוא הלך ממני,

שעייפתי מפריצות, מרדפים, חומות ושערים ומכל עונות השנה הארורות. שהייתי לא חומה ולא מבצר, וגם לא היה הסומק, ולא כשכוש בזנב. רק מרדף ארוך, אתגר נוסף, ומשכשהכריע אותי, מיצה ונגמר.

הפסקתי לחשוב על תחזיות ודימויים, ומאז חדלתי לעבור ברחוב שבו הוא גר. מבחינתי ירושלים חסרה רחוב אחד מאז שהלך.

מידי פעם אנחנו נפגשים במקריות, כשהוא מטייל בחופשיות בכל מסדרון בגוף שלי כמו ההיפי מלא הבטחון שהוא, מדברים שיחות בדויות שלעולם לא יתנהלו על פרוסה של לב וכוס תה ישובים על ספת סלון.

מאז אני כבר לא גרה ברחוב בצלאל,

וכבר מאסתי בלהיות טירה מבוצרת. מאז אני סדקים וכותונת ולחישות לשמש- שתבוא עוד שתביא אור