חזרה אל שגרת שורות

'אני יושבת על כסא נדנדה, צופה על השקיעה מהדירה החדשה ומחלקת עצות על עציצים. החיים שלי, הם משתנים'

כתבתי הודעה לחבר חדש לפני כמה שבועות. אי שם בעבר נקלעתי לאיזו התדיינות יהודית על חשיבות סף הדלת אל בית. על רגע המעבר, על הזדמנות לשינוי בו. קראתי אז (וחושבת היום) על החציצה בין הפנים לחוץ, אם בכלל יש כזו. מה משתנה כשיוצאים, מה מתפרק כשנכנסים? האם אפשר לתפוס שינויי כשהוא מתרחש?

זה חודשים כבר שהעולם מזדעזע. וגם אני. סגרתי עצמי בבית, והפרתי את הסגר עשרות פעמים. הפסקתי לעשן, חזרתי לשתות, והפוך, וחוזר חלילה. הבטחתי לי שקט ושוב כיביתי את המוזיקה רק מתוך החלומות. בחוץ יש מגפה אלימות ומוות (וגם שקיעה וגם זריחה) ובפנים רגוע ונסער ושמחה וזוועה ובכי וגם עונג והדי טלטלה. אבדן ומציאה. פחדים ותנועה. ריגוש וכמיהה.

מה שקורה בחוץ מצא אצלי את השגרה הכי טובה בפנים, ויש בי מן האבל על לכתה. נדמה שהמגפה יצרה אצלי מוטציות ותופעות לוואי מותאמות אישית למשתמש- סימפטומים במקומות בגוף שלא ידעתי לתת להם שם או יחס לפניה. והנה, שוב אני. מקפלת את השגרה ומניחה בארון קיץ. בתיק- פרחים, ביד- טקסט לחזרה. על סף הדלת (בפועל על ספה מול כסא נדנדה) ולשנייה אחת אני מודה. על פירוקן של חומות, על כניסה אל תוך מבנה, על זניחה של גבולות , וחזרה אל תוך שורות.

@yael_moskovitch_photography נכנסה בסף הדלת עם מצלמה 💙