רעועים// חלק שלישי ואחרון
- אוריה ג'ורג'י
- 4 בספט׳ 2016
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 9 באפר׳ 2020
מהזוית שלנו מתחת לסוכת המציל הנטושה, הכוכבים נראים כנקודות אור חמקמקות בעיצומו של משחק מחבואים. מציצים מבעד לקרשים, מתכסים ומתגלים מבעד לעננים. כפות הרגליים היחפות גולשות מן הסדין ומתחפרות בשדה הפלרטוטים של החוף והגלים, מפסידות מראש במשחק של "ים-יבשה", נהנות מהספק של בין לבין.
הגלים שמתערבלים וניתזים על החוף מצילים אותנו מדממה מוחלטת. מחשבות שהטבעתי מתחילות לבעבע ולפרוץ את סכר ההיגיון שטיפחתי עד הלילה הזה. שימוש במילים יהיה רק ניסיון נואש לחסום את הסדקים בעזרת אצבעות חסרות ישע.
אז אנחנו שותקים את זה ביחד.
החום שעטף אותנו כשהיינו חבוקים, מתפוגג לאטו ומוחלף בצינה של לילה. הבלבול מתחיל לטרוף אט אט את הנפש כמו ספינת דייגים רעועה בים גבוה, בלילה ללא כוכבים.
תמיד פחדתי לנסוע ללאס-וגאס. הריגוש שבהימור מעוור ומתדלק את היצר הרע, דוחה מחשבות על גודלו של החורבן שעלול להגיע רגע אחרי שצעקנו "ALL IN".
בתוך תוכי אני מבקשת שיבוא גל וימשוך אותי מהרגל איתו חזרה אל המים, ורק שלא אצטרך להסתכל בזוג העיניים שמביטות בי מן הצד ומנקבות לי את העור. בפעם הבאה שאסתכל עליהן הן יהיו שונות משהכרתי עד כה.
טיפה של מי מלח גולשת בהתחמקות על הלחי, מתאבדת אל סדין מקומט. אחריו היא פוגשת גרגר חול אחד, ועוד אחד, סוללת את דרכה אל מי התהום ואל הים. נפרדת ממני ולוקחת עמה את הספק. מותירה אותי להתמודד עם רומן דמיוני שהתגשם בטרם עת.
בין אלפי השכתובים שערכתי לו ביני לבין עצמי, מעולם לא העליתי על לוחות לבי את האפשרות שאחוש כלפייך שום דבר.
דמיינתי יד ועורף ודופק. לא ריקנות, חרטה ולא עצב.
"בוא נדבר על זה כשתחזור מהטיול".
אני מציעה תוך כדי שאני משתחלת חזרה אל הנעליים הזרוקות על החוף, שולפת את קלף ההיגיון היחיד שלא נרטב בחפיסת הקלפים שלי. בהצצה חטופה אתה מזכיר לי פתאום ילד קטן במצופים שראיתי ליד סוכת המציל לפני כמה ימים, אבוד ומבולבל וחסר הגנות. אני רוצה לומר משהו נחמד, משהו שיחזיר הכל למקום.
"זמן".
זה כל מה שיוצא לי,
זה גם כל מה שיכול לעזור.
Comments