רעועים // חלק שני

אני יוצאת מהמקלחת בדירה וכבר מרגישה שוב את הלחות של סוף חודש מאי על הגוף שלי. החלון בחדר פתוח כדי לאפשר למשב רוח חלוש להיכנס ואני מציצה לראות אם השכן הלומד יושב תחת החלון שלו, התריסים מוגפים. אני מתירה את המגבת ומייבשת את השער בעודי בוחנת את השמלות שזרקתי על המיטה לפני כרבע שעה.

קבענו להיפגש בשעה שבע בקפה נואר. זוהי האסטרטגיה שלי לעכב לפחות בשעה את המבוכה העוטפת את המפגשים מהסוג הזה כשהערב יורד ואיזושהי רומנטיקה לא קרויה מתעקשת להצטרף אל השולחן.

אני אוספת את השער מעלה בפקעת מדובללת, מושכת את הריסים במעט מסקרה. אני מחליטה על שמלה צהובה שמגיעה כמעט עד הברך והולמת מפגש ראשון.

ג'יימס ביי מהווה פסקול למחשבותיי בעודי מפדלת באופניים במאמץ גובר במעלה רוטשילד. חבורת שחקני הפטנק שוב תופסת את תשומת לבי ומחשבות על סיכונים פוטנציאלים במשחק שלהם מסיטות את הקשב מן הבחורה הצנומה שמחליטה לפתע לחצות אל נתיב האופניים. בינה לבין עץ שנראה בעל ניסיון עבר מאירועים שכאלו- אני בוחרת להתנגש בעץ, בדיוק מושלם.

אני מסירה את האזניות בכעס ומתלבטת האם קודם לסדר את השמלה ואז לצעוק על הבחורה הצנומה, או להפך.

"אף פעם לא הצטיינת בנהיגה, הא אישה?" גוף גמלוני עטוי ג'קט קליל וחום עומד ומביט בי מחויך מן מהצד השני של השדרה. הקול שלו מכה בי חזק יותר מן ההתנגשות שחוויתי לפני רגע. "כמו שאתה הצטיינת במתמטיקה" יריתי לעברו מובכת בעודי יורדת מן האופניים, מנסה לאסוף את כל הרגשות שאני חשה כרגע לכדי מקשה אחת.

הבחורה הצנומה מלמלה כמה מילות התנצלות וניצלה את ההתקרבות שלך כדי להסתלק. בחיפזון כבוש אתה חוצה את השדרה ומושיט לעברי זרועות מחבקות שלופתות אותי בחום שלא הולם את מד הטמפרטורה הטבעי שלך או את העובדה שמדד הלחות עומד כרגע על 70 אחוזים. שמאלי אוחזת בכידון ברעידה, מותירה את ימיני להתמודד עם החיבוק הזה לבד. היא נפרשת אל מאחורי הכתף שלך, עוטפת את השכמות. היא חוזרת למקומה לא לפני שהיא גונבת בגלישה מגע קלוש בשקע שבין הכתף לצוואר הארוך שלך. העור שלי עוד קריר מן המקלחת ועוברת בי צמרמורת שמצננת כל תא ותא בגוף.

השיחה בינינו מתנהלת בהסתקרנות מבוישת. הרצון לדעת הכל אל מול הפחד לשאול. אני צוברת כל פרט, בוחנת כל תנועה. טנגו מתחולל לי בחלל הבטן בין הרצון להישאב אל הרצון להדוף. "אני גרה לא רחוק משם, תקפוץ" זורק הרצון להישאב ללא שום שליטה מצידי כשאתה מספר היכן אתה עובד. חייכת ואמרת שאולי, התחבקנו. חיבוק קצר. "תשקלי קסדה" אתה אומר וחוזר על עקבותייך אל השביל ואל העולם שלך.

אני עוברת את בלפור ואת מאז"ה, בנחמני פונה ימינה אל הרחוב השקט. הגלגלים והאסלפט מתלחשים בניהם ומחליטים לאן פניי מועדות. אני קושרת את האופניים אל עמוד החשמל שבסוף הטיילת ופוסעת אל סוכת המציל הצפונית, היא כבר סגורה כעת. כשהשמש גוועת ונוטשת את קו האופק, גרגירי החול נראים פתאום כילדים עצובים שנשכחו על החוף.

בבית קפה ברחוב נחמני עוזב עכשיו בחור אחד, מותיר את הרומנטיקה שהצטרפה כדי לארח לו חברה מבלי שנקראה, ישובה גלמודה אל שולחן פינתי, עם חשבון סגור עבור כוס יין אחת.

רעועים// חלק ראשון

רעועים// חלק אחרון