בלדה לנודד
- אוריה ג'ורג'י
- 20 באפר׳ 2016
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 9 באפר׳ 2020
שמונת החודשים האחרונים היו כמעין הפלגה מטלטלת עבורי.
אף פעם לא הרגשתי מושרשת, באף מציאות או אדמה. דיבורים על התחייבויות ועל מקום קבע גורמים לי להתנדנד במקום בחוסר נוחות ולאבד שיווי משקל, מכל הבחינות. נדידה הפכה להיות המזור היחיד שמספק לי רגיעה, יציבות שמתאפשרת רק מהיעדרה שלה עצמה.
בהרפתקאה הנוכחית, ניו יורק הייתה ספק סירה רעועה ספק שייט תענוגות, אליה הגעתי עם שתי מזוודות וחלום אחד, שלא באמת תכננתי להגשים. מעולם לא העזתי לקרוא לה בית או לומר בקול רם שאני גרה בה מבלי להתנצל או להוסיף "בנתיים".
לקח לי זמן להסתכל לה בעיניים ולהודות שגם אני באתי לתת בה ביס.
היא העמידה אותי בפני מבחן חדש מידי יום, ודרשה בחיוך ובנועם שאוכיח את עצמי, בעיקר לעצמי. לאט לאט הבנתי שהיא בעצם יותר אמא יהודייה שרוצה לדחוף אותך לעבוד קשה ולהיות מאושרת, מאשר כוכבת רוק עם קעקועים על התחת ואטטיטוד של "וואטאבר".
הבניינים הגבוהים והמנוכרים הפכו לזרועות מחבקות ומנחמות, תחושת הזרות הפכה לתחושת הקלה ברגע שהבנתי את היתרונות שבלהיות עוד אדם שמהלך ברחוב, נטול ציפיות חברתיות.
היא לקחה אותי תחת כנפיה, לימדה אותי להנות מבראנצ'ים, סיילים, אופנה וג'אז, אך גם מלשבור את השיניים באנגלית רצוצה, מלהיכשל ולנסות שוב, מלקום מוקדם ולהגשים חלומות שעד כה ליוו אותי רק בלילות.
כמה פשוט להיות כלום. כמה משחרר לקבל את היותך עוד אחת מיני רבים. דווקא במקום בו כולם רוצים להיות מיוחדים, זיוף נחשד ונחשף במהרה, מותיר אותנו ערומים.
אמת היא הכרחית כדי לשרוד בעיר הכל כך גדולה הזו.
"אם אני יכולה לעשות זאת שם, אני אעשה זאת בכל מקום בעולם" השורה הזו מעולם לא נשמעה כה פשוטה ארצית וברת יישום כמו עכשיו.
ניו יורק לא הייתה חוף המבטחים אליו כיוונתי, אך היא בהחלט הייתה חברה טובה בדרך לשם. גם היא אינה הבית, אך היא הייתה טובה אליי מספיק כדי לחשל באהבה, מספיק כדי ללמוד ממנה ולהמשיך ולחפש את ההרפתקאה הבאה.
Komentáře