גטו פורטו ריקני

אני עושה את דרכי אל מאחורי הספה בספק דילוגים, ספק חיקוי של מטוטלת ומתיישבת על אדן החלון החבויה, נזהרת על אדנית ששוויה ככל הנראה כשווי כל החפצים בדירה שלי. אם הייתי מזג אוויר כרגע, הייתי מעונן עם הבלחות של שמש.

אני שולפת סיגרה ומדליקה אותה, מעבירה את מבטי מן הסלון הקטן וההומה אל הבחוץ, אל החצר הפנימית של הבניין, הגדושה במה שהמוגבלות המוזיקלית שלי מסוגלת להגדיר כצלילים לטיניים רועמים.

"גטו פורטוריקני פה אל תשאלי"- זה מה שדוב סיפר לי ברגע שסיימתי לטפס חמש קומות בבניין חנוק מריח דגים מטוגנים. בין ההתנשפויות והחיבוק המהיר ניסיתי לחלץ חיוך ששמור רק לרושם ראשוני, שאלות עוד לא גיבשתי.

במסע העלייה שלי פגשתי את ה"שכן הערום" "הזקנה המחבקת" "והילד שמוכר סיגריות", בשלב זה עוד לא עשינו היכרות, אבל תקציר חייהם נמסר לי מאוחר יותר, מעל צלחות עמוסת באוכל וכוסות יין שנדמה היה לי, שהן רק מתמלאות.

עם כל שאיפה של עשן, החזה מתמלא חמימות נעימה ועקצוץ קל, הפרצוף המאוכזב של אבא שלי עולה בעיניי רוחי, ומלחמה בין הילדה של אבא לבחורה המעשנת שמנסה להתנער ממנה - ניצת עם כל הדלקה של סיגריה. המוח מנסה לעשות "שאפל" נכון בין ערוץ המוזיקה הקצבית מן הרמקול האדיר שמוצב על החלון שמולי, למוזיקת הגוספל שנשמעת פתאום מהמאק-בוק על הברכיים של דב.

אני בוהה בחלונות שבחצר, מציצה אל חייהם של הזקנה המחבקת והשכן העירום (שדווקא לובש מכנסיים עכשיו, אולי באווירת החג ), ומפנה מקום לצלילים האלה, שבוקעים את דרכם בקולי קולות היישר אל הלב הפתוח שלי, שמוכן להתאהב הלילה בכל מי שרק יאמר שלום חפוז מהצד השני של הבניין.

"מה אני עושה פה בכלל?" אני והשאלה שלי יושבות שם על אדן החלון ושותקות. כל אותם הפרצופים ששאלו אותי את השאלה הזו בחודשים האחרונים צפים מולי כרגע. אני מסתכלת על האדנית שלצידי, שיח בזיליקום קטן נלחם להרגיש שם בבית, זו לא הסביבה הטבעית שלו וקצת קר לו, אבל ניכר שהוא עושה מאמץ. אני מחייכת חיוך של ברירת מחדל מהולה ביין, כזה שממש לא שומרים לרושם ראשוני.

"באתי לחפש את עצמי" אני עונה לכל אותם הפרצופים בריפרוף ריסים ואז קורצת. לרוב זה מספק את מי שמולי ומשימת הבריחה שלי מוכתרת שוב בהצלחה.

מצחיק אותי העיסוק התמידי הזה, בלחפש. אני שואפת עוד יניקה אחת פנימה ומניחה את הראש על הזכוכית מאחוריי ולשם שינוי לא סוקלת את עצמי באבנים בעוון רגע של כנות. אני מפנה מבט אל הסלון הצפוף, מסתכלת על אסופת האנשים האלה שפגשתי רק לפני שעתיים ותוהה למה זה כל כך נעים לי, תמיד דווקא בחברתם של אנשים חדשים?

"מישהו ראה אותה?" אני שומעת ומפנה את מעט הקשב שיש לי,

"היא הייתה פה איפשהו.. " "הא, היא בחלון" . הגוף שלי נקפץ, המוזיקה הפורטו ריקנית נודמת והעיניים שלי מתמלאות אושר. אני חסרה להם.

אני מרימה את הראש ומחייכת חיוך מטופש ומתמוגג. "אני כאן , רק הלכתי לעש..." האוזניים שלי מתחילות לבעור עוד לפני שאני צוללת חזרה למציאות, אותו הקול המחפש אוחז חבילת סיגריות - מתרומם מהכורסא ומיישיר אליי מבט:

"ה..מצית.. היא שם?"

אנשים נוסעים עד לארגנטינה כדי לחפש את עצמם, אני חושבת על זה וצוחקת, צחוק אמיתי. אולי באמזונס או ברישקש ימצאו את עצמם, יתחברו לאני האמיתי שלהם. יהיו שלמים יותר. אולי באלוהים, אולי בטבע יש תשובה. אני מצאתי את עצמי, חבויה לצד אדנית בזיליקום בדירה קטנה בגטו פורטוריקני בווילמסבורג. קטנה, פשוטה וצמאה. אותה הילדה של אבא שרק רוצה שיאהבו אותה. לפעמים אני קצת שונאת את הילדה הזו ואת הרצון שלה. אבל היא גדלה להיות אני - אותה אני שכנראה לנצח תתמיד בחיפוש אחר עוד קצת אהבה. אני מכבה את הסיגריה במאפרה וקמה מאדן החלון, נוטשת צלילים פורטו ריקנים עליזים, נשאבת אל קולה של אישה שחורה שזועקת את נשמתה... גם היא רוצה שיאהבו אותה, אני רואה את זה בעיניים שלה כאני עוברת ליד המחשב. בצעדים שקולים אני הולכת אל הכורסא שכרגע התפנתה, בעודי מעבירה הלאה את המצית אני מוסיפה "תזהר על האדנית, היא עדינה".

#mystory #journey #PERSONAL #העירהגדולה