קוראים לי ציורית
- אוריה ג'ורג'י
- 2 בדצמ׳ 2015
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 9 באפר׳ 2020
לפעמים אני פשוט לא מצליחה להבין איך כל זה עובד ביחד. איך?
הבניינים פה כל כך גבוהים ואנשים בחליפות משתגרים בשניות לקומה האחרונה, כאילו מדובר בעניין של מה בכך. מהחלונות במשרדים שלהם נשקף הסנטרל פארק, שכולו טבע מהונדס ע"י בני אדם. העצים בפארק מחליפים צבעים ע"פ עונות, בדיוק באותו הרגע, ובתזמון של להקת מחול סובייטית שמתאמנת על הצעדים מגיל שלוש, מתחילים להניע את עליהם מטה אל האדמה, חפים מכל החלטה של בני האדם. לפעמים נדמה לי שכשהאנשים בחליפות מסיימים את היום שלהם בפנים חתומות ואוספים את עצמם חזרה מטה ולרכבת, שום דבר מרגש לא קרה להם היום, ואני תוהה איך לעזאזל זה יכול להיות.
אני משתהה מול כל הקיום הזה וחושבת שזה אבסורד שבעצם מדובר בחוק וסדר ומדע מדויק ולא בקסם או מקרה או יד חופשית של איזה אמן דו מיני מברוקלין.
איך בכלל אפשר לחשוב על משהו אחר במהלך היום? אני מסתכלת ימינה ושמאלה ושוב לא מוצאת אף מבט שמסגיר התרגשות או פליאה בפרצופים הרנדומליים שמצטופפים איתי ברכבת. אני חיה בתפוח הגדול ותאמינו לי, אין דבר שגורם לי להרגיש יותר ויותר קטנה.
חברים שלי לא מבינים למה אני עדיין מתרגשת מהליכה קצרה ברחוב, "קחי הכל פשוט.. מה את ציורית מידי עכשיו?".
שלכת יש כל שנה, בניינים הם אפורים ורכבת נוסעת לאותו כיוון כל יום, עוברת באותן התחנות. זה הרבה יותר מסעיר לפתוח את הפייסבוק ולבהות בפיד המתגלגל, לראות מי קורא למי למות, מי התפשטה והאם הגיע לה אונס, עוד כלב נשרף, עוד ילדה מתאבדת, אין סוף לריגוש שמכשיר קטן יכול לתת לנו. אפשר לחיות חיים שלמים ומפתיעים בטווח השלושים ס"מ בין הפרצוף שלנו למכשיר החכם, שלושים ס"מ שאגב, הולכים ומצטמצמים ככל שאנחנו קמלים יותר פנימה ופנימה.
אנחנו קצת אדישים אני חוששת, וביני לבין עצמי תוהה על הגורל שאנחנו מביאים על עצמנו עם ההתקשחות הפנימית הזו. תפוח שנופל מהעץ הוא בעינינו כבר לא הוכחה מדעית לכח הכבידה או חוק פיזיקאלי אחר, הוא לכלוך רחוב פוטנציאלי או במקרה הטוב, דשן.... ואפילו לא במובן המחזורי הקיומי המושלם שבזה. סף ההתפתחות והידע שלנו מטפס בעקומה חדה בטירוף למעלה. בדיוק מושלם, סף ההתרגשות שלנו עושה את דרכו לכיוון השני. ככל שאנו יודעים יותר, ככה אנחנו סקרנים פחות, משועממים ומסתפקים בקיים, מתרגשים רק אולי ממה שהרחק הרחק מעבר להושטת יד פשוטה אל העץ.
אני אולי רגשנית וציורית ומגזימנית ידועה בציבור, אבל כואב לי. כי מגיע לנו יותר. כי מגיע לעולם הרבה יותר. זה פלא, זה כמעט נס שהמעגל הזה ממשיך להתקיים כשהוא מכיל בתוכו גם אנשים חתומי פנים שכמונו. זה מגיע לעולם שאתרגש משלכת קטנה, מגיע לי לחיות בתחושה ששום דבר אינו ברור מאליו, ושלבהות בבניין שכמעט מנשק את העננים זה ראוי ואפילו הכרחי. מגיע לי, אותו משפט שהוציאו לי מהלקסיקון כשהייתי בת חמש וסוררת. הדבר היחיד בעולם שמגיע לי, הוא להתרגש מהעולם עצמו.
אני גרה בתפוח הגדול והמוכר. תולעת קטנה אנונימית וציורית. נוסעת למנהטן וחזרה פעמיים ביום כבר שלושה חודשים, והמציאות נרקמת לשגרה מבלי שאשים לב.
אני מסרבת להתרגל לזה. אני חוזרת הביתה ונפעמת מכל מה שמתקיים סביבי, מנסה לתאר במילים וצבעים וציורים כל מה שראיתי היום. מגיעה לפינה המוכרת שלי ליד השולחן, תולה את הצעיף על הדלת, מניחה את התיק בצד ונותנת להתרגשות הזו לתפוס מספריים נייר ודבק. הם קוראים לי ציורית, אני קוראת לכם להיות גם.
אורי
Commentaires