תמיד כשאני פוגשת מישהו מירושלים אני אוהבת ממבט ראשון.

תמיד כשאני פוגשת מישהו מירושלים אני אוהבת ממבט ראשון.

מתפתחת אצלי אמפתיה כלפי מי שעומד מולי, כאילו כבר ישבנו יחד בעבר בחדר צהוב שהואר בעימעום, הקשבנו לכלים מנגנים ונמתחנו לאחור על רצפה עמוסה כריות בין רהיטי עץ ישנים. תמיד כשאני פוגשת מישהו מירושלים יש לו הוא מדיף ריח מדפים מלאים ספרים. תמיד שאני פוגשת מישהי מירושלים אני רוצה להצביע על הטבעת שעל האצבע שלי ולומר בטבעיות 'מהבחור במדרחוב' ,כי ידוע שהוא מוכר את תכשיטי הגולדפילד הכי טובים בעיר. תמיד שאני אוכלת וופל בלגי אי שם בעולם, הוא ימדד על סקאלת הבבט, יותר טוב. או פחות (גילוי נאות- לרוב הוא יהיה פחות). כשאני פוגשת מישהו מירושלים – אני לרוב מניחה שבטח היינו באותה הופעה באיזה סמטה צפופה שיוצאת מרחוב הילל, שתינו גולדסטאר ורקדנו עם הידיים באויר וחשבנו איזה מזל יש שיש לנו ירושלים בחיים. כי ירושלים היא לילה מלא בדילוגים וחיוכים, קצת אלכוהול, מלא חברים. היא מוזיקה אלקטרונית שבוקעת מתוך קיר עם שריטות של קליע בן שבעים, ברים על שם הוגי דעות ומנהיגיי עולים. ברים שקוראים להם על שם תל אביב. ירושלים היא בתים בני מאה מלבנים, ופסנתרים אירופאים שנמכרים במרכז העיר למרבה במחיר. היא יד שניה בנחלאות, ומרציפן שגרם לבחור ההוא לצעוק שהוא אוהב אותי באמצע הרחוב. היא לב שבור. היא לב שעדיין מחלים. היא חברים לכל החיים. היא להתעורר בשש בבוקר, כדי לראות את השמש זורחת מההרים או את השלג נמס בואדי שמתחת לגילה. היא יין אדום או תה נענע חם, או גם וגם. היא קפה על הגז. היא עציץ שפורח מתוך נעל בינואר. היא גוש חום של אבק ושל בוץ על אי תנועה מוצל, שמבעוד שלושה ימים היה שלג בוהק וטהור.היא לימונים מהשוק. בורקס תרד על הפינה של אגריפס. היא חומוס עם כרובית, בירה על מדים. היא להרדם רק כשהבוקסה הולכת לישון, ולקום עם חנות התקליטים. היא להגיד שלום באוטובוס שלוש פעמים. היא תצפית לארבעה כיוונים. סיור לחמישה חיילים. היא דמעות של אושר שאין לתאר במילים. היא רחובות וסמטאות וריח של סיר מרק מתבשל לקראת ערב שישי. היא יהודה עמיחי. היא הדג נחש. היא כל אלה שיהיו יום אחד,הרבה בזכותה. היא לרדת מהאוטובוס ולהוריד אוזניים.היא מספרת סיפור.צריך להקשיב.

אתמול צפיתי בחדשות ודיברו על ירושלים, ונזכרתי בה, בירושלים שלי. אבל זו לחלוטין לא הייתה היא. ירושלים שלי היא לא של דם ושל רצח. אין בה שנאה, אין בה כאב. היא לא של אלוהים, לא שלהם ,לא שלנו. ירושלים שלי היא בטח לא של זהב, גם לא של ברונזה, בעיקר לא של אף אחד. לירושלים שלי הייתי בורחת כדי שלהאמין שיהיה לי טוב, שאנשים טובים הולכים ברחוב. זו שראיתי אתמול הדירה שינה מעיניי. מעולם לא הכרתי את ירושלים הזו, המדוברת. ואולי בכלל זו שהכרתי, היא פרי דמיוני.

תמיד כשמישהו שואל אותי על ירושלים, אני מספרת לו על ירושלים הזו, ירושלים שלי. ואם אשכח אותה, אשכח מי אני.

#PERSONAL #jerusalem #ירושלים #אישי #סיפור #שלי #personal